סיגל ולדמן פיזיותרפיה התפתחותית והדרכת הורים, קליניקה ברחובות

התמודדות עם תסכולים

תוכן עניינים

התמודדות עם תסכולים

אולי זו מהות האנושות: להיות מתוסכל, להצליח להתגבר על המכשול ביצירתיות, ולהתקדם הלאה. התסכול היומיומי הוא אבי העצמאות, ההמצאה, שיתוף הפעולה בין אנשים. 

בתחום הפיזיולוגיה קיים מודל מפורסם מאוד שנקרא FIGHT OR FLIGHT. זהו מנגנון שמתאר את ההתנהגות האוטומטית של בעלי החיים, כולל בני האנוש, אל מול סכנה מיידית. למעשה הוא כולל שלוש אסטרטגיות פעולה – Fight, flight or freeze:

  • FIGHT-  להישאר ולהילחם בסכנה (להרוג או להבריח את התוקף). 
  • FLIGHT – לברוח, להתרחק מהסכנה. 
  • FREEZE – לקפוא במקום, PLAY DEAD, ולקוות שיחשבו שאתה לא טעים.

התגובה היא אוטומטית, אנחנו לא בוחרים אותה. היא תלויה במאזן ההורמונלי שנוצר בגופנו בתגובה לסטרס, בתוך פחות משניה. תחשבו על עצמכם בסיטואציה מלחיצה – האם קרה שפעלתם באופן שהפתיע אתכם? 

שלוש אסטרטגיות להתמודדות עם תסכול

אני רוצה להציע מודל התמודדות תינוקי, הדומה למנגנון FIGHT OR FLIGHT. אין פה בשורה לעולם המדע או הפסיכולוגיה, אני מספרת מרשמי הפרטיים בקליניקה לאורך השנים.
היכולת לפעול בעולם הפיזי (כלומר לזוז ולהניע חפצים) מתחילה מיד עם היכולת של בן האנוש להכניס יד לפה ולהרגיע את עצמו. היא משתכללת מאוד כשהתינוק מסוגל להתמתח ולהושיט יד לחפץ, ועוד יותר כשהוא נייד במרחב – מסוגל להגיע מכאן לשם.
כפי שבני האדם ובעלי החיים בוחרים אוטומטית את התגובה שלהם לסכנה, כך התינוקות בוחרים באופן אוטומטי, או אינטואיטיבי, את אסטרטגית הפעולה שלהם אל מול אתגר.

ניקח את הדוגמה הבאה: ניקי, בן 10 חודשים, מרים כדור מהרצפה, רוצה לשחק איתו והכדור בורח ומתגלגל. סבתא צופה בו.

שלוש אסטרטגיות התמודדות האפשריות:
1. התמדה
2. קריאה לעזרה
3. ויתור

התגובה האוטומטית של התינוק היא שלו ורק שלו! אם נצפה בתינוקות שונים נראה שהאסטרטגיה הראשונית שלהם היא לרוב אותה אחת.  היא עשויה כמובן  להתחזק, להשתנות ולהתעצב בהתאם לתגובות הסביבה. 

אסטרטגיה ראשונה: התמדה

בדוגמה שלנו: ניקי זוחל אחרי הכדור ומנסה לאחוז בו שוב. בנסיון הרביעי הוא מצליח, שמח, וגם מסתכל אחורה ומקבל מסבתו מבט של עידוד וחיזוק.

היתרון באסטרטגיית ההתמדה:

 תחושת הצלחה, עירור מערכת התגמול של המוח – reward system, מערכת שמשחררת דופאמין בכל פעם שסיימנו משימה. ילד שמתוגמל על  ההתמדה שלו ירצה לשחזר את אסטרטגיית הפעולה הזו שוב ושוב, והוא יגדל להיות אדם שקודם כל מנסה בעצמו.
כולנו רואים את היתרון שיש בלהיות GO GETTER, כזה שקם ועושה ואקטיבי. נכון, יש בזה יתרון רב. אבל כמובן שיש גם יתרונות לאסטרטגיות האחרות!

אסטרטגיה שניה: בקשת עזרה

ילד שמפעיל את הסביבה על ידי בקשה והצבעה, והסביבה נענית לו (אחים גדולים, סבים וסבתות הם מועמדים קלאסיים) – ילמד שכך פועלים הדברים, אתה מבקש ומקבל, ולכן ימשיך ויפתח את אסטרטגיית התקשורת כאסטרטגיה הראשונית שלו.

בדוגמה שלנו: ניקי מצביע על הכדור, מסתכל על סבתו ואומר "דו!". סבתא מחייכת, ניגשת אליו ונותנת לו את הכדור. הוא לוקח בשתי ידיים, יוצר איתה קשר עין שמעיד על הבנה והיכרות שבין סבתא לנכד.

היתרון באסטרטגיית בקשת עזרה: לחיות בחברה

כבני אנוש אנחנו מיועדים לחיות בקבוצה, חברה, שבט, משפחה. יו ניים איט – אנחנו נמצאים באינטראקציה קבוצתית. כחלק מקבוצה, כל פרט ממלא תפקיד מסוים, ונעזר באחרים שממלאים תפקידים אחרים. כדי לקנות בסופר, ללמוד, לשחק בחצר – צריך לדעת להיעזר באדם אחר.
הרי כל כך משבחים את הישראלים (כלומר הישראלים משבחים את עצמם) ש"מה שלא יהיה, בישראל אם תתקע בצד הכביש מישהו יבוא לעזור לך". כדי לדעת להיעזר צריך להתאמן! בקשת עזרה היא מיומנות חברתית מורכבת ונחוצה להישרדות.

אסטרטגיה שלישית: ויתור

בדוגמה שלנו: ניקי מנסה לרדוף אחרי הכדור, הכדור ברח, וניקי עוקב אחר גלגולו של הכדור ומגלה שליד הכדור מונח רעשן, שבמאמץ קל הוא יכול להגיע אליו ולשחק איתו. ניקי לוקח את הרעשן ומשחק איתו בהנאה. 

היתרון באסטרטגיית הויתור: מציאת חלופה.

אחד הכישורים הבולטים שנמצאים בהגדרות המשרה של משרות הייטק רבות – יצירתיות, ראש גדול, יכולת פתרון בעיות.
אולי נדמה שהיכולת לפתור בעיה היא "לנסות שוב ושוב עד שזה יצליח" (הפתרון הראשון של ניקי), אבל מה היא יכולת פתרון בעיות אם לא ויתור? הרי כשנתקלים בבעיה ללא מוצא, אנחנו עושים רגע ZOOM OUT, מסתכלים על הסיטואציה מרחוק, מחפשים נקודת מבט שונה שתוביל אותנו לפתרון יצירתי שעדיין לא חשבנו עליו. זהו בעצם ויתור על האסטרטגיה הנוכחית, לצורך התארגנות מחדש ומציאת אסטרטגיה חדשה. התעקשות לפעמים תוביל אותנו שוב ושוב לאותה תוצאה ולתסכול רב.

זה בידיים שלנו!

ההבדל בין המודל ההישרדותי "FIGHT OR FLIGHT" לבין המודל שאני מציעה הוא שמודל ההתנהגות התינוקי הוא נרכש. נכון, לכל תינוק יש את האופי שלו, ויש כאלה שנוטים לאסטרטגיה אחת יותר מאחרת, אבל כל תינוק ילמד, בעזרת חזרתיות מרובה וחוויות הצלחה, את מה שהמבוגר יחליט להעניק לו.
הלמידה שלנו מבוססת על עקרון נוירולוגי נוסף שנקרא הכחדה  (חלק מתיאוריית ההתניה הקלאסית של פבלוב). העקרון אומר ככה: כשאנחנו מנסים משהו, הוא משאיר "שביל של עקבות" במוח. כשנעשה שוב ושוב את המשהו, והוא יתגלה כיעיל – ה"שביל" יהפוך ל"דרך סלולה". דברים אחרים שניסינו ולא הוכחו כיעילים – ישאירו עקבות שילכו ויעלמו, עד שיכחדו לגמרי.

בדוגמה שלנו: ניקי ניסה לרדוף אחרי הכדור, והשמיע קולות תוך כדי, הוא לא הצליח וסבתא קירבה לו אותו. בפעם הבאה הוא ניסה שוב, והשמיע קולות שוב, וסבתא שוב קירבה. בפעם השלישית, הוא לא  ניסה אלא רק השמיע את הקולות, וסבתא כבר קירבה. 

מנגנון ההכחדה בהדרגה ישאיר את הנתיב היעיל בעיני ניקי (השמעת קולות) ויכחיד את הנתיב הפחות יעיל (מרדף אחר הכדור).

איך להימנע מלגדל "בייבי בוס"

המטופלים שאני נתקלת בהם בעבודתי הם בדרך כלל אלה שהאסטרטגיה האוטומטית שלהם היא קריאה לעזרה או ויתור. לפעמים זו אסטרטגיה ראשונית, שחוזקה ע"י התנהגות ההורים, שבתום לב חשבו שהם נותנים לילד שירות נחוץ, אבל לא חשבו על מה שהם לוקחים ממנו בדרך.

לעיתים מה שאני רואה הוא תוצאה של "כדור שלג" של אירועים: התינוק בוכה, מבקש עזרה, מקבל אותה, חוזר על אסטרטגיה זו שוב ושוב והאסטרטגיות החלופיות נכחדות. ואנחנו מקבלים תינוק שכלפי חוץ הוא (לפי ההגדרות של ההורים) "תובעני", "מקבל כל מה שהוא רוצה", "בייבי בוס"… ההגדרה הכי יפה ששמעתי למצב הזה היתה של אבא שהגדיר את בתו התינוקת כ"סובלת מסימפטומים של פרינסס". ומבפנים – התינוק הזה הוא חסר אונים, חסר כלים, והכלי היחיד שיש לו הוא דרישת עזרה. ומי שנשאר לו רק לצעוק – צועק.

אז אם הילד שלכם יותר מבקש מעושה, יותר דורש עזרה מדורש לעשות לבד – זה הזמן לצפות בו, ולגלות מה האסטרטגיות האוטומטיות שלו לפעולה.
אף פעם לא מאוחר לשנות! תתחילו עם משהו קטן, יומיומי, בר שינוי ומדיד. כדי שתוכלו לראות שינוי ולחוש הצלחה בעצמכם.  

האם יש תסכול יתר?

מושג שטבע הפסיכואנליטיקאי היינץ קוהוט, נקרא "תסכול אופטימלי", וזהו התסכול היומיומי, הנחוץ לכולנו כדי לגדול ולהצליח. זה התסכול של תינוק שבוכה ולא מקבל מענה מיידי, של ילד שלא הסתכלו על הציור שלו כשביקש, או ילד שהמגדל שבנה נפל והתפרק. 
אבל מעבר לטווח התסכול האפקטיבי הזה, קיים תסכול יתר, שאינו אפקטיבי. ילד שמגיע למסקנה שלא כדאי לו לנסות, לא כדאי לו אפילו להתחיל, כי החוויה שלו היא שהוא לא מסוגל. תסכול כזה אני פוגשת לא מעט בקליניקה, והוא מוביל במהרה לדפוסי הימנעות, אליהם כדאי להתייחס בהקדם בטיפול.

הטיפול, בגילאים הצעירים, יעבור דרך חוויה של הצלחה מותאמת – כלומר, הילד יעשה ככל יכולתו וכפי שהוא מאמין בעצמו ברגע זה, והמבוגר ישלים את החסר כך שהילד יחוש הצלחה ומרכז הREWARD במוח יופעל.