פיזיותרפיה לילדות ולילדים
*הדברים כתובים בלשון זכר אך מתייחסים לשני המינים.
כשאני מספרת שאני פיזיותרפיסטית לילדים, אני נשאלת הרבה האם אני עובדת עם ילדים שעברו תאונות או שברו רגל. אז נכון שיש לי כמה מטופלים כאלה, אבל הרוב הגדול של הילדים איתם אני עובדת הם ילדים בריאים, שלא נפצעו ולא קרה להם כלום. מטרת הטיפול שלי איתם היא לשפר מיומנויות שמתאימות לגילם, ולאפשר להם להשתתף ולהצליח במשימות להן הם מצופים: להשתתף בשיעור התעמלות בגן, להצליח לעלות על המתקנים בגן השעשועים, להתלבש ולאכול לבד, הכל תלוי בגילם ובאופי החיים שלהם.
הפיזיותרפיה מסתכלת על הילד.ה בסביבתם, ובהקשר של החיים שלהם כיום. משנה לא רק האם הילד יכול או לא יכול לעלות מדרגות, חשוב לי גם לבדוק האם היכולות שלו משרתות אותו ביומיום: האם יש בחייו מדרגות שהוא צריך לעלות? האם יעדיף מעלית גם אם זו קומה אחת? האם הוא צריך לעלות עם תיק (בביה"ס)? האם הוא נמנע או מפחד לרדת? מה הוא עושה כשאין מעקה? והאם זה בכלל מפריע, לו או לסביבתו?
איך מטפלים כיום בקשיים מוטוריים?
אם יש בעיה, מישהו היה מבחין בה. ההורים, הצוות בגן, מורים בחוגים, סבים וסבתות, מישהו. אם זה לא מפריע לאף אחד, סימן שאין בעיה. זה נקרא "מודל התערבות פונקציונלי" (בתרגום חופשי). על פי מודל הטיפול הזה, אנחנו לא מחפשים את "הילד המושלם", אלא מנסים לעזור לילד בבעיה, אם יש לו כזאת.
הבעיה עשויה להציג את עצמה בדרכים התנהגותיות. למשל: להורים מפריע שהילד מתלבש לאט מאוד ודורש עזרה, ולילד עצמו מפריע מאוד שמבקשים ממנו להתלבש לבד. כל בוקר יש מריבות בנושא, ובסוף מלבישים אותו כי נגמר הזמן וצריכים לצאת מהבית. הילד לא לומד להתלבש, כי בסופו של דבר הלבישו אותו, אבל הוא כן לומד שאם הוא יתווכח מספיק הוא לא יצטרך להתלבש לבד.
בטיפול, אעזור לילד לשפר יכולות מוטוריות שיעזרו לו להתלבש לבד.
בהדרכת הורים, אעזור להורים להתמודד עם הקושי ההתנהגותי שנוצר, כתוצאה מהקושי ההתפתחותי, לעצור את כדור השלג ההתנהגותי ולהשתמש בכלים מטפחים ואפקטיביים על מנת להקנות עצמאות.
סרבול מוטורי (DCD)
המונח "סרבול מוטורי" ("עיברות" של האבחנה המקצועית DCD – Developmental Coordination Disorder) הוא מונח מקצועי שמתאר אוסף של ממצאים שמתחברים לידי תמונה כוללת של יכולות מוטוריות נמוכות, המתבטאות בקושי בביצוע מטלות יומיומיות והשתתפות בפעילויות ספורטיביות.
סרבול מוטורי עשוי להשפיע רבות ביומיום ולבוא לידי ביטוי במגוון אופנים – נפילות וחבלות, הימנעות מאתגר תנועתי, כתב לא קריא, קושי בהתארגנות בוקר, קושי בהגיה שפתית ועוד.
אין ילד עצלן!
לצערי, הורים נוטים לכנות את ילדיהם בכינויי "גנאי" רבים על בסיס יומיומי, מבלי להתכוון לפגוע בהם. הם קוראים להם עצלן, עקשן, וכחן… מילות תיאור שכאלה מכניסות את הילד למילכוד: אם אני וכחן – אני הוא זה שמתווכח, זה מה שמצופה ממני וכך אתנהג.
כשמשפחה מגיעה אלי לאבחון, אני מניחה שההורים לא עשו את כל הטרחה הזו על מנת לאשש שילדם הוא "עצלן". אחפש עד שאמצא – האם הקושי אותו מתארת המשפחה נובע מסיבות תנועתיות או אחרות.
שואלים הרבה שאלות
קשיים מתבטאים באופנים שונים, ולרוב ביותר מאחד. ילד ששריריו רפויים או חלשים, יתקשה בטיפוס בסולם, אבל לעיתים גם יתלונן בהליכה, יאכל לאט ועוד. באבחון בודקים האם יש עוד דברים שמצופים מהילד בגילו, שהוא לא מסוגל או לא מעוניין לעשות לבד. מנסים למצוא קשר בין הדברים וסיבה. אגב, הסיבה הנפוצה לחוסר עצמאות של ילדים, ללא קשר ליכולותיהם המוטוריות, היא חוסר סבלנות או חוסר זמן של ההורים.
בודקים יכולות
אם אני חושדת שהתנועה היא מה שמפריע למשימה (למשל: בזמן לבישת מכנסיים – שווי משקל לקוי מצריך מהילד להיאחז בזמן שמרים את המכנסיים, ואז יש לו רק יד אחת פנויה והוא מסתבך) אתן לילד משימות נוספות שמצריכות את אותה יכולת. יש לכל גיל מבדקים משלו המציבים את יכולות הילד אל מול הנורמה, ו"על הדרך" בודקים הרבה מהאלמנטים הנדרשים ללבישת מכנסיים, או למשימות יומיומיות אחרות.
מחליטים על תכנית התערבות
במידה ואני מתרשמת מקושי מוטורי, שמסביר את הקשיים עליהם מדווח הילד ו/או ההורים, ניתן וכדאי לטפל בהם בפיזיותרפיה. לרוב, אני עובדת עם הילד על בסיס מפגשים שבועיים במשך תקופה, ובהם אני חושפת אותו למשימות מהנות ומאתגרות, המשפרות את היכולות.
יש ילדים שלא זקוקים לתכנית אינטנסיבית שכזאת, ומספיק להם עוד קצת להתנסות ולהתאמן. עבור ילדים אציע תכנית הדרכתית הכוללת מפגש אחת לכמה שבועות, בהם נמצא יחד רעיונות לתרגילים פשוטים ומתאימים לתרגול בבית, וכמובן (ובשביל זה אתם לא צריכים להגיע עד אלי) – אמליץ על אורח חיים פעיל, ביקורים תכופים בגן השעשועים ובחדרי המדרגות, והשתתפות בחוגי תנועה.
איך נראה הטיפול?
הטיפול כולו נעשה דרך משחק שהילד מבין ומתחבר אליו. דרכו נשיג את המטרות התנועתיות. נבנה מסלולים, נטפס בסולמות, נשתמש נדנדות שונות, נשחק משחקי קופסה ומשחקי חצר מותאמים. יש ילדים שאיתם הטיפול הוא יותר מובנה, ויש ילדים שעדיין משחקים משחק חופשי ומתקשים להבין חוקי משחק, ואיתם אעבוד באופן יותר חופשי ואינטואיטיבי. מגיל 4 ואילך, לרוב, שיתוף הפעולה משתפר מאוד, ואז אפשר "לתת פוש" ולחזק יכולות.
ההורים מוזמנים להישאר בחדר, לצפות ולקבל רעיונות לבית. הטיפול אורך כשעה, ובסופו תקבלו אם תרצו הדרכה לתרגול ספציפי בין המפגשים (ספוילר: אם נתתי תרגול ולא הצלחתם להגיע אליו, אתם לא היחידים).
לאחר תקופה של טיפול מהנה בשילוב תרגול פשוט בבית, תראו עליה ביכולות של הילד – בהתארגנות עצמאית, במשחק חברתי, בעזרה בבית ועוד.
אילו ילדים זקוקים לאבחון בפיזיותרפיה?
- ילדים הנמנעים מפעילות ספורטיבית במסגרת הגן או חוגים
- ילדים המתקשים לשבת לאורך זמן ולהתמיד במשימה, או "נמרחים" כשיושבים
- ילדים שאוכלים לאט, מריירים, מתעייפים בקלות ובמהירות
- ילדים שמתקשים לבצע משימות שמצופות מגילם – להתנדנד לבד בנדנדה, לסחוב תיק, ללכת ברגל לגן וכו'
- ילדים שאינם עצמאים מספיק, למרות עידוד לעצמאות מצד ההורים
- ילדים המפחדים ממתקני גן השעשועים או נמנעים מלעלות עליהם
- ילדים בעלי התנהלות כללית מסורבלת – נפילות מרובות, תנועה כבדה, קושי במשחקי כדור
- ילדים המראים בטחון עצמי נמוך המלווה בקשיים תנועתיים
- ילדים הסובלים מהפרעות קשב וריכוז (מאובחנות או שלא מאובחנות) ומראים קשיים תנועתיים וסרבול
- בכל מקרה שאיש מקצוע שמכיר טוב את הילד מתרשם מצורך באבחון
*כמובן שהמאמר מדבר על בנים ובנות כאחד. אני משתמשת בלשון זכר מטעמי נוחיות, אבל גם מטעמים סטטיסטיים – בנים נוטים לקשיים של סרבול מוטורי (DCD) הרבה יותר מבנות.