פיזיותרפיה לילדים: למה מעורבות שני ההורים חיונית להצלחה הטיפולית

תוכן עניינים

למה חשוב ששני ההורים יהיו שותפים לתהליך הטיפולי בפיזיותרפיה לילדים?

חשוב ששני ההורים יהיו שותפים לתהליך הטיפולי בפיזיותרפיה לילדים מכיוון שטיפול פיזיותרפיה לילדים כולל לרוב תרגול בבית בין הפגישות, והמעורבות של שני ההורים מגבירה את יעילות הטיפול. הרגלים משתנים ונטמעים, שרירים מתחזקים, והטיפול יעיל יותר ככל שהתרגול רב יותר. ברוב הבתים בהם אני מגיעה לאבחן ולטפל, מתגוררות משפחות קונבנציונליות – אבא, אמא, ילדים. ולרוב, אחד ההורים הוא המודאג יותר ממצבו של הילד, והוא זה שיזם את הפגישה, וההורה השני מודאג פחות, אבל משתף פעולה, זורם.

אז למה חשוב שגם אבא וגם אמא יקחו חלק בטיפול?

כאשר הורה אחד הוא המטפל העיקרי, וההורה השני הוא המפרנס העיקרי, מטבע הדברים האחד רואה כל ניואנס, והשני דואג לתמונה הכוללת. סביר להניח שההורה הפעיל יותר בגידול הילדים יהיה הדואג, היוזם, וגם המתרגל.

(וכאן אני פותחת סוגריים ע-נ-קיים ומציינת: ברור לי שההורה שמפרנס יותר ומעורב פחות לא תמיד בחר בתפקיד הזה, ועשוי להיות מתוסכל מאוד מהמצב, ומכך שהוא פחות נמצא עם הילדים והם פחות כרוכים אחריו, להרגיש שהם גדלים לו "מתחת לרדאר", ועושה זאת מפאת צורך כלכלי, ובכלל צרכים של החיים, הלא תמיד מושלמים. אין לי שמץ של ביקורת לגבי התנהלות משפחתית שכזאת, ואני מבינה לחלוטין את הצרכים, היקום והשאר).

אז ההורה הזה, המפרנס, המשקיף קצת יותר מן הצד,בעל ההסתכלות הרחבה, הוא בעל תפקיד מכריע וחשוב בעיני, בחיים בכלל ובהקשר של טיפול בפרט. הוא נותן קונטרה, מעז, מרגיע, משנה את האווירה, ובעיקר – מאזן.

כיצד תכונות שונות של הורים משלימות זו את זו בתהליך הטיפולי?

תכונות שונות של הורים משלימות זו את זו בתהליך הטיפולי בכך שהילד יכול להיעזר בתכונות של שני ההורים במצבים שונים במהלך חייו, ובפרט בתהליך טיפולי, ולמצוא את שדרוש לו, כל פעם בהורה אחר. לדוגמה, כאשר הורה אחד הוא "דאגן", ההורה השני "משוחרר". כאשר אחד הוא קפדן, השני מחליק ומעגל פינות. כאשר אחד ההורים סובל מפחד גבהים ופוחד שיקפיצו את הילד, השני חובב ספורט אקסטרים. הנה דוגמה: ילד עם רגישות תחושתית מוגברת*, עשוי להגיע לטיפול כיון שהוא "מפחד לזוז", כלומר לא עובר בקלות בין מצבים ותנוחות, והדבר מונע ממנו להתפתח כראוי. את התכונה הזו ודאי ירש מאחד ההורים. כאשר אשאל על רגישות תחושתית – לרעשים, לתנועה, למעברים, למרקמים – פתאום אגלה שגם אחד ההורים היה בררן באוכל, שנא קרוסלה, והיה לו קשה במעבר לכיתה א', וגם הוא, כמו הילד, שונא-שונא-שונא כשנכנס חול לנעליים. בטיפול, אנחה את ההורים לחשיפה הדרגתית לתחושות, מרקמים, תנועות ותנוחות שיאפשרו לילד להיפתח ולחוות את העולם כנעים, ולא כמאיים. סביר להניח שהאדם המתאים ביותר לתרגול משימות אלו הוא ההורה הרגוע יותר, הרגיש פחות, שלא ממנו ירשו את רגישות היתר. הוא זה שיוכל להכיל את הילד ואת תסכולו בצורה רגועה יותר, ולהפיק ממנו את שיתוף הפעולה הטוב ביותר.

כיצד העדפת ילדים להורה מסוים משפיעה על הטיפול הפיזיותרפי?

העדפת ילדים להורה מסוים יכולה להשפיע על הטיפול הפיזיותרפי בכך שלילד יש קושי לתרגל בחברת ההורה שאחריו הוא כרוך יותר, מה שמוביל למאבקי כוח ולירידה בשיתוף הפעולה. הרבה ילדים נמשכים יותר להורה מסוים, לפעמים רק בתקופת גיל ספציפית. לא פעם שמעתי את הסיסמה "בן הוא המאהב של אמא, הילדות הן בשביל אבא". כאשר שיתוף הפעולה מצד הילד בטיפול לא אופטימלי, לפעמים אבקש מההורים להחליף ביניהם את הנוכחות בטיפול, ולפתע, בחברת ההורה השני, הטיפול מתקדם. אגב, לפעמים פתרון הפלא הוא סבתא, סבא, אחים גדולים ועוד.

פעמים רבות בטיפול יש לילד קושי לתרגל בחברת ההורה שאחריו הוא כרוך יותר. עליו הוא מבצע את כל המניפולציות הרגשיות, מולו קורים מאבקי הכח, ואותו קל לו יותר "לנצח". כאשר שיתוף הפעולה מצד הילד בטיפול לא אופטימלי, לפעמים אבקש מההורים להחליף ביניהם את הנוכחות בטיפול, ולפתע, בחברת ההורה השני, הטיפול מתקדם. אגב, לפעמים פתרון הפלא הוא סבתא, סבא, אחים גדולים ועוד.

כיצד קצב ההתפתחות השונה של ילדים והורים משפיע על הטיפול הפיזיותרפי?

קצב ההתפתחות השונה של ילדים והורים משפיע על הטיפול הפיזיותרפי בכך שאי התאמה בקצב עלולה להעלות את רמת הסטרס בחדר, לגרום לתסכול אצל ההורה והילד, ולפגוע ביעילות הטיפול. הטיפול הפיזיותרפי מתקיים במרחב שבין הורה – ילד – מטפל. בתרגום יותר פרקטי – הילד יוזם ונותן את הקצב, ההורה משתתף במשחק, ואני, לפי הגישה הטיפולית שלי, מצטרפת למשחק ומשפיעה על הדפוסים התנועתיים תוך כדי המשחק. לילד גדול (הכוונה לילד הולך ומדבר), קל יותר לאפשר להורה לצפות מן הצד. ההורה יוכל להנות מלראות את הילד מצליח ומתקדם, ולקבל הדרכה בסוף הטיפול על מנת להמשיך ולתרגל בבית. כשמדובר בתינוק, הוא זקוק יותר לנוכחות ההורה, מה גם שקצב ההתקדמות שלו מהיר יותר, וחשוב לי שההורה יהיה מעורב בטיפול ויתנסה בתרגול תוך כדי ההתרחשות. ילדים רבים שמטופלים אצלי הם בעלי מזג נעים ונינוח, שבא ב"שילוש קדוש" עם גמישות יתר מפרקית והיפוטוניה, הם מעדיפים משחק רגוע, לוקחים את החיים באיזי. ושוב, גם כאן התכונה הזו כנראה עברה בתורשה מאחד ההורים. במקרה של חוסר התאמה, אם ההורה הרגוע יותר יהיה זה שמעורב ישירות בטיפול, הטיפול יהיה מהיר יותר ויעיל יותר.

כיצד גישת האב המאפשרת השתוללות תורמת להתפתחות הילד ולטיפול הפיזיותרפי?

תסלחו לי, אני מרשה לעצמי לרגע להכליל באופן גס ובלתי פוליטיקלי קורקט: רוב האמהות שאני פוגשת הן זהירות ומזהירות יותר מאשר האבות, המאפשרים עוד קצת השתוללות, מגנים פחות מפני נפילות, מאפשרים לילדים להבין את חוקי הפיזיקה על בשרם. זו תכונה מוערכת מאוד בעיני, כל עוד נשמרים מסכנות אמיתיות. ואת האבא הזה, המשוחרר, ה"קצת שובב", האמיץ – ארצה לשתף ולגייס לטובת הילד בטיפול**.

השוני הזה בתכונות, שהוא גם בסיס לחיכוכים רבים בין הורים, חשוב וקריטי לילד. הוא לומד דרכו ערכים רבים, ביניהם ההבדל בין להישמר מסכנה להמנעות מאתגרים, לומד שיש יותר מאמת אחת, לומד מה מותר איפה ומתי, ושהחיים הם לא שחור ולבן.

מי מכם זוכר את הידיים הגדולות, השעירות והבטוחות של אבא? מי זוכר את עצמו רוכב לו על הכתפיים, מטפס עליו, עושה ממנו סוס, חמור, מגלשה ונדנדה? זוכרים?

אז אם החוויה שלנו, במבט לאחור (שלי באופן אישי לפחות), היא של כזה בטחון, ודאי גם ילדינו מרגישים ככה בידיים של אבא. הכל בסדר, אפשר להשתולל. אבא תופס.

 

*הנה הסבר נרחב על רגישות תחושתית והפרעות בויסות החושי.

** כמובן שמדובר בהכללה, המתבססת על הנסיון רב השנים שלי בצפיה במשפחות בקליניקה, ולא יותר מזה. וכמובן שיש משפחות מכל הסוגים. אצלי בבית, למשל, כולם משתוללים ואוהבים אתגרים, וגם נפצעים לא פעם :) 

Frequently Asked Questions

1 למה חשוב ששני ההורים יהיו שותפים לתהליך הטיפולי של הילד?

מעורבות שני ההורים חיונית להצלחת הטיפול, שכן היא מאפשרת תרגול עקבי בבית וטמיעת הרגלים חדשים. הטיפול יעיל יותר ככל שהתרגול רב יותר, ושני ההורים יכולים לתרום לכך.

2 כיצד תפקידים שונים של ההורים תורמים לתהליך הטיפולי?

הורה אחד עשוי להיות הדואג והיוזם, בעוד שההורה השני, בעל הסתכלות רחבה יותר, יכול לספק קונטרה, להרגיע ולאזן את האווירה. הילד נהנה מהתכונות המשלימות של שניהם במצבים שונים.

3 מה קורה אם אחד ההורים מעורב פחות בגלל אילוצי פרנסה או זמן?

גם אם הורה אחד מעורב פחות באופן יומיומי, תפקידו עדיין מכריע. הוא מספק נקודת מבט שונה, מרגיע ומאזן, ותורם רבות להצלחת הטיפול למרות היותו 'משקיף מהצד'.

4 האם יש דוגמה ספציפית לאופן שבו תכונות ההורים עוזרות בטיפול?

כן, לדוגמה, ילד עם רגישות תחושתית מוגברת עשוי לרשת תכונה זו מאחד ההורים. בטיפול, ההורים מונחים לחשיפה הדרגתית לתחושות, כאשר כל הורה יכול לתמוך בילד בדרכו הייחודית, תוך שימוש בתכונותיו השונות.