אם השנה: המאבק בין האידיאל למציאות באמהות

תוכן עניינים

מהי 'אם השנה' ומהם מאפייניה?

יש לי רגעים כאלה, בהם אני יכולה לפתור משברים בין הילדים, לארגן למופת את הבית, לתמוך בחברה תוך כדי שאני מרכיבה פאזל עם הקטנה ביד אחת ומלמדת את הגדול שברים עשרוניים ביד השניה. באונה הפנויה אני מתכננת את התפריט לארוחת הערב.

אבל, כך גיליתי עם השנים, הרגעים האלה נדירים ומיוחדים. באים כשהם באים. רוב הזמן אני ככל ההורים – לפעמים מאחרת לגן, לפעמים נוהמת איזה "ממממ" לילדים כשהם מראים לי משהו יפה אבל אני בעצם שקועה בנייד, לפעמים אין תחתונים נקיים כי אף אחד לא שם לב והכל בכביסה. 

יום אחד, פתאום הבנתי את הנוסחה שמתנהלת בתוכי. יש איזה מחשבון פנימי בראש, שמודד לי כמה "טובה" וכמה "רעה" אני,  שממנו עולה הצורך להיות אמא נהדרת, ההיא עם הפאזלים והשברים העשרוניים. אני קוראת לה "אם השנה". 

 

"אם השנה" מתאמצת, טורחת, מג'נגלת, מסוגלת, מכילה, רגועה-אבל-גם-תקתקנית, מכירה את פרטי הפרטים בחיי הילדים, יודעת לשלוף את הכלי הנכון ברגע הנכון. 

אזהרה: אורך החיים שלה הוא בין 5-7 דקות. 

לאחר פרק הזמן הזה, כנראה שהמחיר בוא יבוא, והמחיר הוא אובדן שליטה. 

 

 

אם השנה מאבדת את זה 

במקום להסביר אני אתן דוגמה: 

הבת צווחת "מים!!!" בעוד שהבן מטיף לה שככה לא מבקשים. הרעש המצטבר מהצווחות הקולניות (וההטפות הקולניות לא פחות) בלתי נסבל. אם השנה, שכבר עברו 6 דקות ממחזור התפקוד שלה (בו היא שמה סיר אורז על הגז, קיפלה מכונה ובו זמנית נתנה לקטנה חידות איות), מזמרת את המונולוג הפנימי: 

"מותר לה לנסות, דרך החוויה היא תבין ותדע (וגם תזכור) שככה לא מבקשים". 

"זה בסדר שהוא מנסה לחנך אותה, הוא סך הכל מהדהד את מה שהוא שומע בבית. 

ובהפוגות, כשהדציבלים יורדים לרגע, אני מסבירה ברוגע: זו לא דרך לבקש, אם תחליטי לבקש תבקשי ממני.
ואחרי  עוד דקה או שתיים, אוזני רוו מהנחת הווקאלית הזאת. עשן פורץ משתי אוזני, ומפי בוקעת צווחה: "@#$!&^*$#@!!!!!"
הקטנה נעלבת ובוכה, הגדול נהנה מהרגע ומוסיף אש למדורה. 

ואני, אם השנה, צרחתי על ילדתי. העלבתי אותה. הכאב בגרון מורגש עוד דקות ארוכות, ייסורי המצפון מורגשים עוד יותר.

 

אם השנה מתפטרת

אז לאחר הרהורים רבים בנושא, בצעד חד צדדי, פיטרתי את אם השנה. והנה אני, אמא רגילה, שורדת את העומס והשגרה הרגילים כמו כולם. לא מקבלת כתר וכס מלכות, אבל גם הרבה פחות זקוקה להם. 

אם השנה האמיתית היא-היא האמא הרגילה, שלפעמים שוכחת, לפעמים מאחרת, לפעמים קשובה לדקה ולפעמים לשעה, לפעמים שיחקה אותה וקנתה כרטיסים להצגה שווה, ולפעמים שמה את הילדים אצל סבא וסבתא כדי שיהיה קצת שקט. כשרגעי האיכות באים באופן טבעי, בלי להזיע עליהם ובלי ליצור אותם בכח – הם גם לא גובים מחיר. 

ורגעי האיכות מגיעים לעיתים יותר תכופות כשאנחנו מבלים יותר זמן עם הילדים, אבל זה כבר לפעם אחרת, בפוסט על זמן כמות. 

Frequently Asked Questions

1 מהי

2 מדוע המחברת מחליטה

3 מה המסר העיקרי של המאמר להורים?